תפקיד הכליות
לשמור על מאזן תקין של נוזלי הגוף וחומרים המומסים בהם. פעולה זאת נעשית באופן רצוף ע"י הפרשה או ספיגה של מים, מלחים, חומצות, מינראלים ומתכות, לפי צרכי הגוף, תוך התאמה לקצב ולכמות השתייה האכילה הייצור והניצול של חומרים אלו בתנאים משתנים, הכוללים גם מצבי דחק.
בנוסף , מהוות הכליות גם איבר של הפרשה פנימית (איבר אנדוקריני), בהיותן מייצרות גורם המשרה ייצור כדוריות דם אדומות (אריתרופןיאטין) וכן נגזרת פעילה של ויטאמין די. בכך הן תורמות לייצור דם במח העצם, למבנה תקין של העצמות ולמאזן תקין של סידן וזרחן בגוף.
פעולה תקינה של הכליות
מונעת נזק שיכול להיגרם מהצטברות או מחסר של כל אחד מהמרכיבים הנ"ל.
פגיעה בתפקוד הכליות עלולה להיגרם ממגוון רחב של מחלות. הנפוצות ביניהן, מקרב המבוגרים הלוקים באי ספיקת כליה כרונית והנזקקים לדיאליזה (שהוא טיפול חליפי-כלייתי), הן סוכרת ויתר לחץ דם. מחלות נוספות הן מקבוצת הפגיעות המוכרות כאוטואימוניות, תופעות דלקתיות של כלי הדם (וסקוליטיס), פגיעה כתוצאה מרעלים ותרופות ,מחלות זיהומיות, מחלות כליה ראשוניות ללא רקע תחלואי אחר ותורשתיות.
ילדים
באוכלוסיית הילדים הגורמים שונים בשכיחותם. הפגיעות בעלות הרקע התורשתי, מחלות אוטואימוניות , סיבוכי זהום, הפרעה בניצול גורמי קרישה (עם רקע זיהומי או בלעדיו), נמצאות גבוה יתר בסולם השכיחויות ורק אחריהן באות הפגיעות שצוינו באוכלוסיית המבוגרים.
קבוצות סיכון
גיל מבוגר (65 ומעלה), מחלה טרשתית של כלי הדם, יתר לחץ דם , השמנת יתר, רקע משפחתי של מחלת כליה (עם הרחבת המידע ושיטות המחקר הגנטי, מסתבר שלחלק מהמחלות שלא ממותגות כתורשתיות, יש קשר תורשתי) ושימוש תכוף בתרופות, בעיקר משככי כאב, באופן בלתי מבוקר.
תחלואה כלייתית נוספת, נזק כלייתי חד (Acute kidney injury ), שבהגדרתו צפוי להחלמה תוך 3 חדשים, מתרחש במצבי דחק כגון זיהום קשה, הלם לסוגיו, כולל באירועים לבביים חדים, הרעלות מתרופות, חומר ניגוד בצילומי רנטגן וצינתורים, רעלנים והכשות, טראומה וכשל רב מערכתי.
חלק מהלוקים בפגיעות אלה לא עוברים החלמה מלאה של הכליות ואף מחמירים למצב של אי ספיקת כליה כרונית וגם סופנית, עם צורך לדיאליזה.
סימנים לירידה הדרגתית בתפקוד הכליות
במהלך הכרוני, מופיעים באופן סובייקטיבי די "באיחור", כלומר כשהתפקוד הכלייתי כבר ירוד ביותר. במצב זה האפשרות למתן את ההידרדרות או לגרום להחלמת הכליות היא קטנה. עד לירידה משמעותית בתפקודי הכליות, ההרגשה הכללית היא טובה וללא פגיעה ברמת הפעילות היומיומית.
הסימנים האופייניים לכשל כלייתי בדרגה גבוהה (3 ויותר, במדרג של 0 עד 5) הם עייפות, ירידה בתיאבון, חולשה, חיוורון, בחילה. עם החמרה נוספת בדרגת הכשל הכלייתי נוספים גם קוצר נשימה, גרד, ירידה בזיכרון ותפקוד קוגניטיבי, רעד. במקביל מופיעים מיעוט שתן ועליה בלחץ הדם. אצל חולים עם יתר לחץ דם ברקע – יציאה מאיזון לחץ הדם והזדקקות ליותר תרופות.
הדרך הטובה לאתר ירידה בתפקוד הכליות בשלב התחלתי ומוקדם היא ע"י מעקב שגרה תקופתי הכולל בדיקה ע"י רופא ובדיקות עזר של דם ושתן. זאת אחת ל3-5 שנים ועם כל תלונה או סימן סובייקטיבים של מחלה. מעקב כנ"ל קבוע ותכוף יותר, דרוש אצל מי שנמנה עם אוכלוסיית הסיכון כפי שתוארה לעיל.
מניעה
הדרך הטובה ביותר כדי לא להצטרף לאוכלוסיית סיכון, ככל שהדבר תלוי בנו. לשמור על אורח חיים ותזונה מאוזנים ונכונים, להימנע ממשקל יתר, לטפל נכון ובאופן קפדני ביתר לחץ דם, להימנע מצריכת תרופות מיותרות, אנטיביוטיות ואחרות, באופן לא מבוקר. במיוחד משככי כאבים מקבוצת NSAID (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). לקבוצה הזו שייכים "כוכבים" מאוד מבוקשים, כגון וולטרן, נורופן, אדוויל, ארקוקסיה, אטופן, נקסין, אדקס, קספו.
במצב של אי ספיקת כליה סופנית, דהיינו, כשתפקודי הכליות יורדים ל 10% ומטה, יש להכין את החולה לטיפול חליפי כלייתי, דיאליזה. זאת במקביל להדרכה תזונתית מקצועית שמטרתה להפחית את מרכיבי המזון שעלולים לסכן אותו עקב הצטברותם בגוף להיעדר פינוי יעיל ע"י הכליות. המסוכנים מביניהם: אשלגן (המצוי במקורות מהצומח), זרחן ( במוצרי חלב מרוכזים ). כמו כן הפחתה זהירה ומבוקרת של חלבון. ההדרכה התזונתית מתמקדת בהתאמה לכשל כלייתי המתקרב לסופני ובד בבד במניעת מצב של תת תזונה. משטר הנוזלים תלוי בכמות השתן. עם כמות השתן היומית תקינה אין מקום להגבלה בשתיה.
כמו-כן אין מקום לעידוד שתיית יתר. מנגנון הצמא הוא הבקר היעיל למשק הנוזלים באנשים בריאים וגם בכשל כלייתי שאינו סופני. המצב שונה במחלות חריפות, זיהום קשה או ירידה במצב ההכרה וכן בקשישים מאוד וביילודים, אצלם יש לבקר את מתן הנוזלים.
כל טיפול תרופתי צריך גם הוא להיות מותאם לכשל כלייתי, ע"י הפסקתו או ע"י הורדת המינון.
כליה אחת תקינה מספקת את הדרוש לגוף. אדם עם כליה מתפקדת בודדת חייב להיות במעקב אחת לשנה. למרות שאינם נכללים בהגדרות קבוצות הסיכון למחלת כליה, ידוע שהסיכוי שלהם לפתח יתר לחץ דם ופגיעה כלייתית הוא גבוה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.
בעבודות קליניות בילדים שנולדו עם כליה בודדת מתפקדת ובמבוגרים שעברו השתלת כליה או שתרמו כליה להשתלה, נמצא שמעקב קפדני והדרכה תזונתית להגבלה מבוקרת קלה של חלבון ומלח, הורידו את שיעור הלוקים ביתר לחץ דם ובפגיעה בכליות לאורך השנים. אחת העבודות בילדים נעשתה על ידי, במעקב של 17 שנה בממוצע ופורסמה באפריל 2015. אין המלצה מוסכמת גורפת בנושא עקב מיעוט עבודות מחקר מהסוג שצוין, בשלב זה.